גמרא
פירוש
עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד.
אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: דָּיְקָא נַמֵי דְּקָתָנֵי ״אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, חַיָּיב״, הָא לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, פָּטוּר. מִכְּלָל דְּלַאֲחֵרִים, לָא שְׁנָא גְּדוֹלִים וְלָא שְׁנָא קְטַנִּים, חַיָּיב. דְּאִם כֵּן, לִיתְנֵי ״קְטַנִּים״ סְתָמָא! שְׁמַע מִינַּהּ.
אֲמַר רָבָא: הִלְכְתָא שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר, חַיָּיב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם, דְּגָרוֹעֵי גַרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֵלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּיב. מַאי טַעֲמָא? דַּאֲמַר לֵיהּ: ״אַתְּ מְהֵימַנְתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה, הַאיְךְ לָא מְהֵימָן לִי בִּשְׁבוּעָה.״כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
הא דאיתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה וכו׳, ורבא משמיה דרבה אמר פטור. פסק רבינו הגדול ז״לא כרבא דקי״ל [ד]כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כוותיה דרבא בר מיע״ל קג״ם. וקשיא ליה הא דאמרי׳ בפרק הפועליםב לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי, אי הכי אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הואג. אלמא אע״פ שאין האונס בא לו מחמת הפשיעה חייב ואתיא כאביי, ופריק ההיא סוגיא אביי גופיה הוא דקאמר לה דאליבא דנפשיה אמרהד. וה״ר יצחק אלברגלוני ז״ל הקשהה על זה והא רבא משמיה דרבה קאמר, והתם אביי לרבה גופיה קאמר, וכיון דלא אהדר ליה רבה דכי האי גונא לא מיקרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דליחייב ש״מ דרבה כאביי אמרה ולא כרבא. ואין זו קושיא דההיא סוגיא אביי הוא דאמר הכי אמר רבה והכי אהדרי ליה, ורבא אמר לך לא היו דברים מעולם, וכדקאמר ליה נמי בשמעתין דלא שמע מיניה חייב אלא פטור. ומצינו הרבה בתלמוד כיוצא בה ומסקינן לא היו דברים מעולם ולא איתמר כלל. ועוד דאפשר דאמרה רבה בר נחמני והדר ביה ורבא היה בחזרה ולא אביי, ומכל מקום ליכא למפסק הלכה כאביי במקום רבא אלא ביע״ל קג״ם כדברי רבינו ז״ל. אבל יש לומר בפירוק קושיא זו דהתם כיון דעל בעידנא דלא עיילי [אינשי] הוה ליה לעיילינהו בהדיה והא דשבקינהו התם פשיעה הוה, ומשום הך פשיעה אירע בהן אונס, ואנן לא מחייבינן ליה משום דעל ולא יתיב גביהו, אלא משום דכיון דעל הוה ילה לעיולינהו בהדיה ואלו עיילינהו לא מטי להו פסידא כלל הילכך חייב זהו, זה כתב הראב״ד ז״לז.
הא דאמרינן לדידכו דמתניתו אין רצוני איכא לאותובא. יש לפרש דהכי קאמרח כיון דסבריתו דאין רצוני פשיעה היא הוה ליה דומיא דגנב וגזלןט וכל זמן שברשותו אע״פ שמתה חייב. דאי נמי שבקה מלאך המות בי שני קיימא, ולא מיבעיא למ״די כל המשנה מדעתו של בעל הבית נקרא גזלן דמכיון דשינה השוכר נתחייב באונסין. אלא אפילו למ״ד לא נקרא גזלן, ה״מ במשנה ברשותו, אבל במפקיד אצל אחר משעה שנכנסה לרשותו יצאת מרשות ראשון והרי היא אבודה אצלוכ, והמפרשים אמרו לשון אחרל כפשוטו לומר אתון מתניתו לה אבל לדידי לא היו דברים מעולם שהרי טעות אחר טעה השונה אותה כך.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדירו: הרב אלעד צלניקר, הרב יצחק פרוש, הרב אליהו רפאל הישריק, והרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א הרי״ף בדף כ, א וכ״פ הרמב״ם בהלכות שכירות פ״ג ה״י וכ״כ תוס׳ בד״ה את וברא״ש בסי׳ ז. דלא כר״ח דפסק כאביי ועיין תוס׳ בקידושין נב, א בד״ה ביע״ל.
ב לקמן צג, ב.
ג לפנינו שם: חייב.
ד ע״כ מדברי הרי״ף וכ״כ הרא״ש.
ה הובא ברשב״א ובר״ן ועי׳ בנמוק״י. וראה שם בפנ״י דבי׳ מדוע תוס׳ לא פי׳ כפירוש רבינו.
ו ובכ״י ברלין ליתא לתיבת זו וכצ״ל.
ז וכ״כ ש״ר בשמו. ועיין לקמן עח, א בתוס׳ בד״ה הוחמה מה דתי׳ בזה, וראה בשטמ״ק בשם הר״ש דיוידש מה שתי׳.
ח וכ״כ הרשב״א והר״ן ודלא כמ״ש בתוס׳ לעיל ע״א בד״ה אין, ועי׳ בפנ״י ורעק״א.
ט וז״ל הרשב״א ״וקמה ליה בהמה ברשותיה לגמרי ואפי׳ לאונסי מיתה״.
י לקמן עח, ב.
כ וברשב״א הוסיף: אבל בפשע והוצאה לאגם פשיעה בשמירה היא ולא דידיה היא למיקם ברשותיה לכלהו אונסין אלא לאונסין שבאו מחמת אותה פשיעה.
ל ראה ברש״י בד״ה לדידכו ובריטב״א.
הערות
Gemara
Peirush